עמוד זה מצטט מויקיפדיה בהתאם לתנאי רישיון GNU FDL.

עבודה סוציאלית היא מקצוע חדש יחסית, העוסק בבעיות חברתיות ובסיבות שגרמו להן, על ידי קידום יחידים, משפחות וקהילות מעבר למגבלות ולקשיים בהם הם נתונים. העבודה הסוציאלית פועלת במגוון שיטות התערבות, הלקוחות מתחומים אקדמיים שונים, ביניהם : פסיכולוגיה, סוציולוגיה, מדיניות ציבורית ועוד. שיטות ההתערבות מתייחסות לרמת הפרט, המשפחה, הקבוצה והקהילה. העבודה הסוציאלית היא חלוצה בתחום הטיפול המערכתי, והייתה המקצוע הראשון שהציע טיפול משפחתי. העוסקים במקצוע הם עובדים סוציאליים הנדרשים להסמכה באמצעות לימודים אקדמיים באחד מהמוסדות להשכלה גבוהה, בתחום העבודה הסוציאלית. מטרות העבודה הסוציאלית הן תיווך, סנגוריה על החלש, ייצוגו, וטיפול בו, על מנת שיוכל להתחזק ולהתמודד עם קשייו, זאת תוך התבססות על ערכים חברתיים. מקצוע העבודה הסוציאלית, בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית, מתבסס על תפיסת עולם הומניסטית חברתית-סוציאלית, וכוללנית. תפיסה זו מדגישה את חשיבות הסביבה המקיפה את הפרט (משפחה, קבוצה, קהילה), ושמה דגש על התערבות וסיוע מקבילים הן לפרט והן לסביבה המקיפה אותו. בנוסף, הסיוע בעבודה הסוציאלית ניתן לפרט, במידת האפשר, בסביבתו הטבעית והמוכרת (בניגוד לסיוע מתוחם בזמן ובמקום ב"חדר הטיפול").

העבודה הסוציאלית כמקצוע, היא אחד מתוצריה החברתיים של המהפכה התעשייתית במאה ה-19. שלושת הצירים שעליהן נעה המהפכה התעשייתית היו תעסוקה, משפחה וחברה. מבחינת תעסוקה, העולם הטכנולוגי החדש חייב רכישת השכלה ומיומנויות חדשות. הדבר הביא אמנם לשיפור מסוים ברמת החיים מבחינה טכנולוגית, אך במקביל הביא ליוקר מחייה, ולכן לעוני הולך וגובר. לעוני היו תוצאות חברתיות קשות הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. חל מעבר ממשפחות מורחבות לגרעיניות והתקיימה נהירה המונית מהכפרים לערים שגרמה לתחושת בדידות בין השאר עקב אובדן התמיכה הרגשית והכלכלית של המשפחה המורחבת והקהילה המסורתית התומכת. בהדרגה השתנה מבנה הקהילה המסורתית בעלת התמיכה ההדדית ונפגע הסדר המשפחתי המסורתי. עיקר הפגיעה ניכר בשכבות החלשות, שלא היו מוגנות על ידי חקיקה חברתית כלשהי: נשים ממעמד הפועלים הנמוך יחסית, שנאלצו לצאת לעבודה, שהייתה ברובה עבודה קשה, ובו זמנית נאלצו לדאוג למשק הבית ולטיפול בילדים שנותרו חלק מתפקידן המסורתי. ילדים, נאלצו לסייע בפרנסת המשפחה, ללא הגבלת גיל. קשישים שכבר לא היו בגיל העבודה, חלקם נותרו בודדים בכפרים ללא תמיכת הקהילה, ולא עברו עם המשפחה לאזורים המתועשים. אלו שעברו לערים עם משפחתם לא תמיד הצליחו להשיג סיוע וסיעוד שנדרשו להם. בנוסף, עם התמוטטות הדרגתית של התמיכה הקהילתית המסורתית, נותרו גם הלוקים בפיגור, במחלות נפש ובנכויות שונות, ללא תמיכה קהילתית וללא סיוע, והמצוקה שבה היו נתונים הלכה וגברה. במצב זה נוצר כורח חברתי בשינוי מסגרות האחריות, במעבר מסיוע לחלשים על ידי מסגרות דתיות ומשפחתיות (מתן צדקה) לסיוע על ידי ארגונים התנדבותיים. ארגוני ההתנדבות הראשוניים הורכבו מנשים מהמעמד הבינוני שהחלו להתנדב ולסייע לשכבות חלשות. לקראת סוף המאה ה-19, עם עליית הצורך בסיוע לשכבות החלשות ועם ההתפתחות שחלה בארגוני המתנדבים, לא היה די בארגוני מתנדבים קטנים, לא אחידים ובלתי מאורגנים. תהליך ההתמקצעות של תחום העבודה הסוציאלית החל בשנת 1896 עם הקמתו של בית הספר הראשון לעבודה סוציאלית. הרצון לידע והתמקצעות הפך את המתנדבים לעובדים בשכר מטעם המדינה, שבהדרגה לקחה על אחריותה את חובת הדאגה לחלש כחלק מתפקידה של מדינת הרווחה.

מספר תהליכים השפיעו על ההכרה במקצוע העבודה הסוציאלית על ידי המדינה. החל משנת 1860, החלו מתנדבים במעבר לשכונות המצוקה (Settlement Houses Movement). המתנדבים עברו לגור בשכונות עוני מתוך אמונה שעצם נוכחותם והשתתפותם הפעילה בשכונות תעזור להעלות את הרמה האינטלקטואלית והפיזית של השכונות. זרם זה החל באנגליה והתפשט לארצות הברית. אותם מתנדבים, שהיו ממעמד הביניים וממעמדות גבוהים, עברו להתגורר בשכונות, תוך ניפוץ סטיגמות ודיעות קדומות. בנוסף למגורים שם הם הקימו מעונות יום, מרפאות, ויזמו חוגים לתרבות והעשרה. בנוסף, המתנדבים סיפקו מקום מפגש והתארגנות כדי שהאוכלוסייה תפעיל לחץ על הממשל לשינוי רמת החיים וסיפוק משאבים. בין הפעילים בתחום זה הייתה ג'יין אדאמס, שהקימה בשנת 1889 מרכז בלב שכונת מהגרים בשיקאגו. בשנת 1917 הגתה מרי ריצ'מונד את בסיס הידע הראשוני השיטתי לעבודה בארגון סיוע. היא הציגה את המושג "צדקה מדעית" שמטרתו ליצור עבודה המכוונת על ידי חשיבה מדעית המתבססת על איסוף ידע. כמו כן ציינה ריצ'מונד את הצורך בהגדרת קריטריונים ברורים לקבלה למקצוע העבודה הסוציאלית, ולגיבוש שיטות התערבות. בשנים 1920 -1960 ניכר הבדל בין התפתחות מקצוע העבודה הסוציאלית באירופה, כשהמובילות בתחום הידע היו בריטניה וצרפת, לבין ההתפתחות בארצות הברית. בארצות הברית ניכרה השפעה של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה הפסיכודינאמית בהשפעת תורתו של פרויד, על מקצוע העבודה הסוציאלית. המוקד בעשייה הופך להיות האדם עצמו ולא הסביבה החברתית שלו. הושם דגש על ההתנסויות וחוויות הילדות של האדם, והאדם עצמו הפך להיות המקור המרכזי לאיסוף המידע. לעומת זאת, באירופה, היבשת השסועה והמלאה בפליטים, בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, נותר הדגש על הסביבה והקהילה כדרך סיוע לפרט. הסביבה נותרה מקור מידע משמעותי באיסוף המידע ומקור לסיוע בכל שינוי.

במקביל להתפתחויות העולמיות, עבר מקצוע העבודה הסוציאלית תהליך דומה גם בישראל. בתקופת היישוב הישן במאה ה-19 היה הסיוע לשכבות החלשות נטוע בערכים ששלטו אז בקהילה המסורתית, במסגרת המשפחתית המורחבת, מכספי החלוקה שזרמו, לדוגמה דרך גמילות חסדים וחברה קדישא. עם התגבשות היישוב היהודי בעת החדשה, בסוף המאה ה-19, והצורך במסגרות סיוע שאינן דתיות, נוסדו התארגנויות סיוע במסגרות הפוליטיות של הסתדרות העובדים, וממעמד הביניים שייסד ארגוני התנדבות. בשנת 1931 הוקם השירות לעבודה סוציאלית על ידי הוועד הלאומי. נבחרה לעמוד בראשו הנרייטה סולד, שלמדה את מקצוע העבודה הסוציאלית בארצות הברית. בשנת 1934 נפתח הקורס הראשון להכשרת עובדים סוציאליים בירושלים, ובשנת 1940 נוסף אליו בית הספר לעבודה סוציאלית בתל אביב. בשנת 1937 נוסד איגוד מקצועי לעובדים הסוציאליים, שמטרתו לפתח שירותי רווחה, להעלות את מעמד העובד הסוציאלי. בין החלטותיה הארגוניות של הנרייטה סולד, הייתה ההחלטה על הקמת "לשכת סעד" סוציאלית-חברתית (שכונתה בהמשך "לשכת רווחה", וכיום מכונה "מחלקה לשירותים חברתיים") בכל רשות מקומית, כשהרשות תהיה אחראית להפעלתה, ואילו הוועד הלאומי יספק סיוע כספי, וכן פיקוח מקצועי והכשרה מקצועית. אחת מהחלטותיה של סולד הייתה כי בכל לשכה סוציאלית, אף אם היא מבוססת על מתנדבים, חייב להיות לפחות עובד סוציאלי אחד שרכש הכשרה מקצועית ונתון לפיקוח מקצועי ולהדרכה. עד שנת 1946 הוקמו 50 לשכות סעד סוציאליות שונות ברחבי היישוב. עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 הוטל עומס כבד על שירותי הרווחה המקומיים, כתוצאה מהעלייה ההמונית וממלחמת הקוממיות. בשנים הראשונות לקום המדינה הייתה ההתמקדות בעיקר בסיוע חירום, ונעשתה התפשרות על עובדים ללא הכשרה מקצועית. משרד הסעד של המדינה החדשה פתח קורסים מזורזים ללימוד המקצוע, על מנת לתת מענה לצורך הרב. בהדרגה החל מחדש תהליך ההתמקצעות. בשנת 1958 נפתחה, לראשונה בארץ, מסגרת אקדמית להכשרת עובדים סוציאליים, בתוך האוניברסיטה העברית בירושלים. בהדרגה החלו האוניברסיטאות בארץ להכשיר עובדים סוציאליים בתהליך אקדמי. רק בשנת 1996 נחקק בארץ חוק העובדים הסוציאליים, המגדיר את טווח פעילות המקצוע, מסמיך את שר העבודה והרווחה לקבוע אילו משרות שייכות לעבודה סוציאלית, ומחייב את העובד הסוציאלי למקצועיות ולסודיות מקצועית. במדינת ישראל כיום קיימת בכל רשות מקומית "מחלקה לשירותים חברתיים" המספקת שירותי רווחה וסעד לאוכלוסיית היישוב. בנוסף ניתן למצוא את מקצוע העבודה הסוציאלית בארגונים, במוסדות, במפעלים ובקהילות. בשנים האחרונות, בשל תהליך ההפרטה, הקיצוצים בתקציבי הרווחה, והפחתת חלקה של המדינה בשירותי הרווחה הניתנים לאוכלוסיות חלשות, עולה חלקו של מקצוע העבודה הסוציאלית במגזר השלישי.

החקיקה בישראל בנוגע לפסיכותרפיה בעבודה סוציאלית: "טיפול פסיכותרפי הוא אוסף טכניקות של טיפול באמצעות דיבור, המצריך הכשרה מצד המטפל וקשרי אמון בין המטפל והמטופל, ואשר נועד להשיג מטרה בתחום הנפשי או ההתנהגותי". [עדי פרי, ציטוט מתוך המאמר "פסק דין בנוגע להרשאה למתן טיפול פסיכותרפויטי", אתר "פסיכולוגיה עברית". פורסם ב- 28.4.03 ] בספרות המקצועית [פרופ' אליצור, טיאנו, מוניץ ונוימן פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, הוצאת פפירוס, אוניברסיטת ת"א, 1995, עמ' 517] מוגדר הטיפול הפסיכותרפי כך: "שיטת טיפול פסיכולוגית, שמטרתה לטפל בהפרעות או בבעיות נפשיות, להקל עליהן ולרפא אותן בעזרת שיטות טיפול פסיכולוגיות ייחודיות, המבוצעות על ידי אנשי מקצוע מיומנים, שיש להם הכשרה מיוחדת לכך. הטיפול מתבצע מתוך הסכמה הדדית בין המטפל למטופל, והם קובעים ביניהם את מסגרת הטיפול ואת תנאיו... הטיפול נקבע יותר על ידי המטפל. בניגוד לטיפולים הרפואיים שהטיפול בהם מוסכם על המטפל ועל המטופל כאחד, הכשרתו של הפסיכותרפיסט, הנסיבות, המטרה והיחסים המיוחדים בין המטפל למטופל הם מגדירים את הטיפול הנפשי כפסיכותרפיה...מטרות הטיפול הן להביא לשיפור במצב הרגשי והקוגניטיבי, לשיפור בגישות ובהתנהגות שגורמות סבל לחולה ולסביבה, ולסלק סימפטומים מטרידים ומציקים...האמצעים הטיפוליים – קשר, אמון, תמיכה, הזדהות עם המטפל, סוגסטיה, למידה, פרקון (קתרזיס), העברה, אינטרפרטציה ועיבוד. הדגש משתנה לפי השיטות השונות של הפסיכותרפיה". העיסוק בפסיכותרפיה, במדינת ישראל, אינו מוגדר בחוק ואינו מעוגן בחקיקה. העיסוק בפסיכולוגיה, לעומת זאת, מוגדר בסעיף 1 לחוק הפסיכולוגים כך: "עיסוק מקצועי כמשלח יד באבחונם ובהערכתם של עניינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני אדם, וכן טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה בנוגע לעניינים ולבעיות כאמור, הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג". סעיף 2 לחוק הפסיכולוגים קובע כי "לא יעסוק אדם בפסיכולוגיה אלא אם הוא פסיכולוג". לכאורה מגביל חוק זה את עיסוקם של עובדים סוציאליים העוסקים בפסיכותרפיה. מצד שני, חוק העובדים הסוציאליים [סעיף 2 לחוק העובדים הסוציאליים, תשנ"ו – 1996] מגדיר את העיסוק בעבודה סוציאלית כך: "עיסוק מקצועי, כמשלח יד, לשיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה בדרך של טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה הנעשית בדרך כלל בידי עובד סוציאלי ובשיטות טיפול מקצועיות הנהוגות בעבודה סוציאלית". סעיף 3 לחוק זה קובע את ייחוד העיסוק במקצוע העבודה הסוציאלית לעובד סוציאלי. הדרך ליישב את הסתירה, לכאורה, בין חוק העובדים הסוציאליים לחוק הפסיכולוגים היא בהבנה ש[ציטוט מתוך פסק הדין של השופט לנדמן מ., תביעה אזרחית ת.א 010315/01 מתאריך 04/09/02, בתוך מאמרו של עדי פרי "פסק דין בנוגע להרשאה למתן טיפול פסיכותרפויטי" שהוזכר לעיל ] "נקודת הכובד אינה בטכניקת הטיפול (פסיכותרפיה), אלא במטרת הטיפול: אם מטרת הטיפול היא טיפול, אבחון והערכה של עניינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי – הרי שימוש בטכניקות הטיפול הפסיכותרפי ליישום מטרות אלו נכלל בגדרו של סעיף 1 לחוק הפסיכולוגים; אם מטרת הטיפול היא שיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה – הרי שימוש בטכניקות הטיפול הפסיכותרפי ליישום מטרות אלו נכלל בגדרו של סעיף 2 לחוק העובדים הסוציאליים והוא מותר לעובד סוציאלי".